אוטוביוגרפיה

.

.

התחביב שלי לצילום התחיל בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם ה-2. בשלב זה לא היו מדריכים, לא מועדוני תמונות או קורסים. רק ספרי לימוד ישנים היו זמינים, שהסבירו כיצד לצלם על צלחות זכוכית ורשמו כימיקלים לעיבוד שנעלמו מזמן מהשוק. המגזין היחיד בכל הארץ, "פוטו סובייטי", פורסם עם צילומי הפקה בעלי אוריינטציה חברתית.

חיי הצילום קמו לתחייה באמצע שנות החמישים. היו קולגות - חובבי צילום, עלונים עם מידע בסיסי על ציוד צילום. אבל הפריצה העיקרית בפיתוח הצילום על כל גווניו התרחשה לאחר תחילת ההפצה באיחוד של הסקירה הצ'כית הנפלאה "צילום". התברר כי הצילום אינו מפלצת טכנית, אלא אמנות

ההיכרות שלי עם אמן הצילומים המוכשר אלכסנדר ויקנסקי במוסקבה העניקה לי המון. עבודתו פתחה עבורי עולם אחר - עולם צילום האמנות. ללא ספק ניכרה השפעתם הרבה של הצלמים הבלטיים - אלה הם גונאר בינד, ווילהיים מיכאילובסקי ואחרים. באותן שנים נפתח מועדון צילומים באודסה. גם אפוס ההשתתפות בתערוכות בינלאומיות החל (הדיוקן באיזוגל זכה במדליית כסף בתערוכה באיטליה). זו הייתה הזדמנות אמתית להתוודע לתנועות גרפיות שונות בעולם צילום האמנות, שכן הוועדות המארגנות שלחו קטלוגים למציגים.

בשנות ה -60 התחלתי להדפיס בעיתון הנוער באודסה ובעיתון "ערב אודסה". ביליתי בערך חצי שנה במוסקבה (אצל סוכנות העיתונות "נובוסטי"), שם, כפרילנסר, היה עבורי הצד הלא נעים ביצירה, זה היה כשהתמונה שצולמה הייתה זמינה למו"ל והנגטיבים לא חזרו לסופר בזמן

כשחזרתי לאודסה, חידשתי קשרים עם אמנים צעירים (לוסיק מז'ברג, מישה שרי, סשה אנופרייב, וולודיה סטרלניקוב, לוסין דולפן ואלכסנדר רויטבורת'), כולם הם העתיד, "האוונגרד השני". העיתונאי והאספן יבגני גולובובסקי תמך באמנים צעירים וסייע להם להציג ולהגשים את עבודתם. לעתים קרובות הוא הזמין אותי כצלם להתלוות אליו בביקור בדירות הסטודיו של החבר'ה האלה. התקשורת עם האמנים, צפייה ביצירות והערות מאת גולובובסקי הפכו לבית ספר נפלא: הם פיתחו טעם אמנותי, תחושת צבע וקומפוזיציה. עבור אמנים וצלמים צעירים להגיע לדפי הפרסומים הסובייטים היה חלום, לא הותרו "חידושים". לא "עירום", לא "חיי רחוב" רק טבע דומם נוסטלגי. עבור אמנים וצלמים, תערוכות היו הדרך היחידה להפגין את עבודותיהם וגם אז בפיקוח גופי מפלגה. אמנים, שאינם חברי האיגוד, לא יכלו למכור רשמית את עבודותיהם דרך גלריה או בתערוכה, אך הם (לא כולם) נעזרו בעמותה לאיגוד האמנים, שנתנה הוראות. לצלמים אפילו לא היו הזדמנויות כאלה. ככלל, הם היו צריכים לעבוד במפעלים במהלך היום. לצילום נותרו ערבים וסופי שבוע. קשרים עם אמנים עזרו לי ליצור סדרה של דיוקנאות אמנים. בתחילת שנות ה -80 פרשתי מלשכת העיצוב והלכתי לעבוד כראש מעבדת הצילומים של בית הספר לתיאטרון ואומנות טכנית באודסה. התצלומים של עבודות הסטודנטים היו בהירות, צבעוניות ולעתים יצירות מוכשרות של סטודנטים,אך אבוי, על סרט שחור לבן .פילם צבעוני מיובא היה במחסור והסובייטי היה באיכות ירודה

 .עבדתי בבית הספר עד שעשיתי עלייה לישראל, בשנת 1991

משנת 1992 ועד היום אני מצלם לעיתון "וסטי". ארכיון התצלומים שלי יכול לעניין ככל הנראה מומחה שחוקר את ההיסטוריה של "גוש קטיף" לפני ההתנתקות, תקופת העלייה האינטנסיבית (הפלגות של הספינה "שוסטקוביץ") וימי חול וחגים בבית העולה בחיפה

 

איליה לא הזכיר את דיווחי התצלומים מזירת מלחמת לבנון השנייה ואת הדיווח החי ממלחמת לבנון השנייה  ב2006 "מבט מחיפה", שלא הגיע רק לדפי העיתון, אלא גם לדוכני התערוכה. איליה המשיך לתעד את "כרוניקת העלייה" כמעט עד הימים האחרונים של חייו

איליה חיבר את האוטוביוגרפיה הזו לתערוכה אישית שהתקיימה בשנת 2016 בחיפה בתמיכת משרד הקליטה והעלייה ומועדון הצילום צפון.

בשנת 2015, ברמת גן (עיר הסמוכה לתל אביב) במוזיאון לאמנות רוסית. מריה ומיכאיל צייטליניה ערכו את התערוכה "צילומים כטקסטים של התקופה הסובייטית". הרעיון, שגובש על ידי האוצרת לסיה ווויסקון, הוא להשוות את התצלום הרשמי (עבודותיו של יבגני שישקו, שפורסם בעיתוני המפלגה המרכזיים ובמגזינים של ליטא כבר יותר מארבעים שנה) ואת הכיוון הבלתי רשמי - תמונות של אודסה ע"י המהנדס וצלם החובבים איליה גרשברג. לסיה ווויסקון, המחברת-מהדרת של הקטלוג כותבת: "אודסה  עצמה היא הגיבור המתמיד של תצלומי גרשברג: חצרות העיר שלה, שוק "פריבוז" המפורסם, נמל אודסה, מחנות חלוצים וחופי הים השחור ... עבודות אלה מעוררות אסוציאציות לתמונות של" הרגע המכריע" מאת אנרי קרטייה-ברסון וגם מזכירים את האסתטיקה שלהם בצילומים מסרטים של הקולנוע הסובייטי של תחילת שנות ה -60 ומניאוריאליסטים איטלקיים שהפכו רגילים ויומיומיים למושא אמנות. "

 

בשנת 2016 העלו תושבי אודסה תערוכת צילומים של איליה גרשברג תחת הכותרת "דיוקנאות של היסטוריה בשחור לבן". אנו מצטטים את המהדר של הקטלוג יבגני גולובובסקי: "כל כך נחמד לפעמים להסתכל אחורה ולראות את כולם צעירים. שופעי תוכניות, רומנטיקה ואירוניה עליזה. כן, הם היו כאלה, אמני אודסה של שנות השישים והשמונים. הם נשארו כך בצילומי איליה גרשברג. אחרי הכל, לא צריך שום דבר כדי להיות במקום בו האירוע מתרחש ולתפוס אותו על סרט. זה בדיוק מה שגרשברג הצליח לעשות. לכן לפנינו פנורמה של דיוקנאות של הדמויות הראשיות של המחתרת האמנותית באודסה, "גוש הדירות" בבית אללה שבצ'וק - מוצבים ציורים של ולדימיר סטרלניקוב והאירוע החשוב ביותר הוא "תערוכת הגדרות" ... לא רק אמנים, אלא גם נשותיהם, חברותיהם ... אספר על צילום אחד - בסדנה של לוקיק דולפן: הזהרתי אותו שלא אבוא לבד, אלא עם צלם ... לא לקחתי בחשבון את הפסיכולוגיה של הממציא המפורסם דולפן. הוא התכונן, לבוש כמו סוחר מזרחי, עמד בתנוחות נפוליאון ופחות מכל רצה לצלם תמונות. "

פרט קטן: לדברי גולובובסקי, איליה הדפיס בפורמט גדול צילומים של שטרלניקוב ואנופרייב ליד ציוריו, ואז ציירים אלה ציירו את ציוריהם ישירות על הצילומים.

בישראל איליה כמובן התקרב לאמנים ולא רק לתושבי אודסה לשעבר. סדרה של צילומים הופיעו בכפר האמנים עין הוד, שם חלקם הצליחו להתיישב ובבית הספר לאמנות "בסיס", שנוצר בתחילת שנות ה -90 על ידי הפסל מליטא דוד זונדלוביץ', בבית הספר לימדו בעיקר אמנים דוברי רוסית ופסלים.

חשובה עבור איליה הייתה תקופת העבודה בד בבד עם העיתונאית יודית אגרצ'בה. אחד מכיווני פעילותם היה חיפוש והקלטת סיפוריהם של אנשים ששרדו את שואה של יהדות אירופה. הבעות פניהם והעדויות המדהימות שנאספו  במאמריה של אגרצו'בה צריכים להיות משומרים לפי דעת איליה בצורה כזו או אחרת בדפי ההיסטוריה.

כתוצאה מטיולי אגרצ'ובה ברחבי הארץ, התחדש הארכיון של איליה בתצלומים של סרבנים מפורסמים, אסירי ציון.

והפעילות הפוטו-יומנית של איליה הגיעה לנקודת מפנה - המעבר מצילום ישן וטוב ל"דיגיטלי". הייתה תקופה בה נדרש להדפיס את התמונה באופן מיידי ולשלוח אותה מיד לעיתון בתל אביב עם שליח. איליה התלונן ש"ההתקדמות היא מהירה מדי ", אך שלט לחלוטין במצב החדש ומזוודת הנגטיבים שיוצאו מאודסה, הועברה לאחסון דיגיטלי.

קשה מאוד להשלים עם העובדה שאיליה גרשברג עצמו כבר לא פה איתנו.

כעת נושא אולם התצוגה בבית העולה (בית העולים) את שמו, דבר אשר בוצע על ידי חבריו של איליה במועדון הצילום צפון